נשים שמצלמות עצמן לעסק - מה קורה שם בעצם..
הרבה פעמים אני מגיעה לפעילות עסקית של לקוחה ומצלמת את הנשים המשתתפות.
לפני שמפרסמים צילומים של א.נשים אני חייבת לקבל אישור בכתב.
ב-99% מהמקרים הן פוסלות את הצילומים.
מסתבר שא.נשים לא אוהבים לראות את עצמם בתצלומים.
והנשים הן המבקרות האכזריות ביותר של עצמן.
אני אישית תמיד מרותקת להסתכלות בהן. עסוקות בענייניהן, מקמטות מצח בדאגה, מחליקות מצח בשביעות רצון.
בעיניי הן סיפור.
סיפור לא חייב להיות אסתטי, יפה, סימטרי, מעונב, נקי מקמטים ומאשליות. כמו הסרטים שאנחנו רואים ויש בהם כעס, כיעור, קימוט ולכלוך בנפשות הפועלות ואנחנו ממשיכות לצפות בסרט עד הסוף.
הן לא רואות את מה שאני רואה כשאני מצלמת אותן.
הן רואות את המרחק האדיר בין התמונה שיש להן בראש, לבין מה שמתגלה להן מהמסך.
ונחרדות.
מתחלחלות מהפער האדיר.
מתגעגעות לפעם.
לפעם שהיו צעירות, עם שיניים לבנות ומחייכות.
ושוכחות שגם אז לא אהבו את עצמן במראה.
.
מתי נאהב את עצמנו?
כשנמות...?
מודה ומתוודה,
גמני לא אוהבת לראות את עצמי בתמונות שמצלמים אותי,
רק בתמונות שאני מצלמת.
אבל זו התחלה טובה, לא?
.
למי שלא אוהבת לראות את עצמה בתמונות שצילמו אותה,
אני מציעה את התרגיל הבא:
תהיי לבד במקום שאת אוהבת,
תשתי כוס יין, תאכלי פוקצ'ה טובה,
מוסיקה כייפית ברקע
וסמארטפון.
שימי על מצב טיסה, כדי שהסינכרון האוטומטי שמעלה כל תמונה צ'יק צ'ק לענן לא יעבוד ו...
ועכשיו תצטלמי.
תצטלמי מאה פעם
תצטלמי אלף
תניחי את הטלפון רחוק ממך ותגדירי צילום בהשהייה או צילום בפקודה קולית (תשאלי את הבת שלך איך),
ואז תתרחקי
ותקפצי
ותצעקי
ותרקדי
ותבכי
ותשמחי
ותצחקי
ותעשי פרצופים
כי אף אחד באמת לא רואה,
רק האדם הכי חשוב רואה.
תסיימי, ותנשמי.
שבי בסבבה ותעברי על התמונות.
תמחקי 100%.
תמחקי 99%.
תמחקי 89%.
ואני מבטיחה לך,
מבטיחה!!
שיש תמונה אחת שאת אוהבת,
וזו ההתחלה
של הרומן הגדול של חייך.
תיהני ממנו,
כי הוא יימשך לנצח.
🌷